הרומן שלי עם הרומן שלי

רון לשם כותב על תהליך הכתיבה, אוקטובר 2009

חברה טובה שלי עזבה לניו זילנד, עם בעל ושלושה ילדים. רכשה בית לא רחוק מהבירה אוקלנד, על שפת האוקיאנוס השקט. חוף פרטי. מפרץ צלול. במחיר דירת שלושה ורבע חדרים בתל אביב, דולפין שוחה לה בחלון כחול. כמו בכל הקלישאות, הכותרת הראשית בעיתון הנפוץ במדינה מכריזה יום אבל על פיל מפורסם שמת בשיבה טובה. ובמדור הפלילים, פקחית איכות סביבה מנפיקה קנס לקשיש מוסלמי שהסיע כבש בטנדר צפוף, בלי מזגן. האם האגדות על אנשים שמתאבדים משעמום אמורות להרתיע אותנו?

כשכתבתי את "אם יש גן עדן" למדתי דבר לא צפוי על טראומה. הלם קרב הוא לא רק זה שמותיר סיוטים בלילות ומראות שחורים בכל פעם שאדם עוצם את עיניו; יש גם הלם קרב אחר, שמציף געגועים למלחמה. ערגה רומנטית שכזאת. לפעמים מופיעות שתי התופעות ביחד: לוחמים משוכנעים שהקריבו לחינם, מארבי הלילה בלבנון היו סבל כבד עבורם, קולות נפץ רודפים אותם, ובכל זאת הם מתגעגעים. האוויר הנפיץ חסר להם. ככה גם אני, בכל פעם שנוחת במקום בריא מדי — בקנדה או בשוויץ למשל  — מזמזמת לי מתחת לעור מועקה מוזרה. בני אדם מתרגלים למינון כימי מסוים, לקצב דפיקות לב, לרף מתח. ואני כבר רגיל להביט סביבי ולהאמין שיש טובים ויש רעים, שיש שונאים ושהאדמה רועדת, שבכל רגע השמים עלולים להתפוצץ וליפול באופן מעניין, וצדק ישווע שנילחם למענו. לכן ניו יורק שומרת אותי יציב; יש לה אויבים. לכן ירושלים רגילה בשבילי; כולם בה שונאים את כולם. לכן טורונטו מכווצת אותי בנשימות קצרות וחסרות שלווה.

ישראל היא מוסד פסיכיאטרי עצום. הרופאים בו גרועים, והמטופלים מצולקים מאסונות, אלימים ורגישים. למבט זר, מהצד, זה גיהינום. אבל במבט מבפנים זה ממכר, ולכותבים וליוצרים זה גן עדן. כי אחרת — אם הדחף הבסיסי והקיומי של יונק הוא להגן על גוריו, ולשרוד, כלומר לנדוד כשמתקרבת סכנה — איך זה שאנחנו לא בניו זילנד?

בני אדם בריאים הם אספני חוויות. יום אחד הם כאן, יום אחר הם בניו זילנד, מנסים כל דבר בחיים לפחות פעם אחת. ובעצם, אולי בני אדם בריאים הם אלה שמסתפקים בטריטוריה שלהם. כמו החתולים שלי, שיש להם פרצוף סקרן אמנם, אבל שום דבר מחוץ לחצר לא מעניין אותם מספיק כדי להסתקרן ולהסתכן. הם מפחדים לזוז; מישהו עוד עלול לתפוס להם את המקום.

גם כתיבה היא סוג של הלם קרב רומנטי. אני מניח עדשה ורודה על המצלמה שלי, ואז צועד אל התופת. או אל חיי זונה בת שתים עשרה, או אל סמטאות הפחד במדינה דיקטטורית שבה תולים גברים ממנוף בגין שתיית אלכוהול וסוקלים נשים למוות על בגידה. אני עוצם עיניים ומסתובב שם ברחובות, משתדל לחפש את הקסם כדי להתאהב. הצבעים והריחות חדים, דווקא משום שלא באמת הייתי שם. גם הפחד. העדשה הרכה מבטיחה שאשיל את עורי, וגם שהקורא ישיל את עורו, ואז נשוט שנינו יחד לאורך הסיפור כמו גופות אדמדמות של עצבים חשופים, רק עצבים בלי שכבת מגן, כך שכל נגיעה תשרוף לנו הרבה יותר, וכל אגרוף ייגע עמוק בלב, ואז נקשיב באמת, בפתיחות.

ברוב החוגים לתסריטאות ולכתיבה ממליצים לסטודנט לחפש את הסיפורים במרחק יריקה — אצלו בדירה, בבניין, במשפחה. מחנכים אותו למסע שלא דורש תחקיר של ממש, ולמעשה גוזל ממנו את הזכות הגדולה ביותר שכתיבה יכולה להעניק. בשבילי הכתיבה היא הזדמנות לחיות חיים שאני לא מסוגל לחיות, שחסומים בפני או שפספסתי. להיכנס תחת עורו של מישהו שהייתי רוצה להיות, ולהקיף את עצמי באנשים שהייתי רוצה שיאהבו אותי. לפרוש כנפיים ולהסתלק מכאן למקום בלתי אפשרי שיש לי תשוקה אליו.

כדי לשרוד שלוש שנים מול מקלדת, לשוב אליה מדי לילה, אתה חייב תשוקה אדירה אל העולם שעליו אתה כותב. בסוף יום עבודה תל אביבי, מה הסיכוי שתהיה לך תשוקה לכתוב על יום עבודה תל אביבי? עדיף לך לקחת בלילות חופשה מהחיים, לחיות עולם אחר, בכתיבה. רק שם, בעולם החדש, העיניים יבערו לך. אז תוכל לצלול פנימה ולחפור, לכתוב את מה שמבעבע לך בפנים. בסופו של דבר, גם כשהתפאורה רחוקה, כתיבה היא חציבה שמכריחה את הכותב לאכול את עצמו מבפנים, לחפור ולנגוס, להעיר את האלטר־אגו שלו, ולירוק את עצמו אל הדף החלק. אני חופר. ככה אני מסתובב ומחליף תפאורות, מחפש את גן העדן. גני העדן לקחו אותי אל מוצב במלחמה, ועכשיו אל טהרן, אל חיי הצעירים שבמרתפי האנדרגראונד הסוערים בעיר השחורה ההיא שמרוב שהכל אסור בה, בעצם הכל מותר ומתרחש. מעל לפני השטח צריך לזכור כל כך הרבה חוקים, מוזרים ברובם. מתחת לפני השטח אין חוקים בכלל — ולא כל אחד, מתברר, יודע להתמודד עם החופש. זה העולם שעליו כתבתי הפעם.

אני לא בוחר את העולמות; הם משתלטים עלי בלי שאתכנן. גם כקורא וכמנהל בטלוויזיה, כשעיינתי בכתבי יד ובתסריטים של אחרים ידעתי תמיד לזהות מתי הכותב יצא לחפש סיפור, או להמציא סיפור באופן מלאכותי, פשוט משום שרצה להיות כותב — ומתי הסיפור הוא שלכד אותו, הוצת אצלו בבטן ודרש להיות מסופר. יתכן שאותו אדם לא חלם מעולם לכתוב, אבל הסיפור הופיע והתנפץ מולו ולא הותיר לו ברירה. כך הרגשתי עם הסיפורים שתפסו אותי: הייתי מוכרח לצעוק אותם כדי שכל העולם יידע.

תחילת הכתיבה בחיפוש הקול. אני אוהב לברוא את הגיבור כמספר בגוף ראשון, כי אני אוהב לחיות דרכו. לכן אני מתאמץ חודשים ארוכים כדי להבין איך הוא מדבר. אני פולט פיסקאות, עמודים, פרקים שלמים, מנסה לחמם את המנוע, ולא מוצא את הקול. כשלבסוף מגיע קול, המשימה הופכת קלה בהרבה. פתאום הוא כותב את עצמו, ולי רק נותר לצפות במקלדת בהתפעמות ולראות את הסיפור נברא לבד. אני בכלל לא זוכר את ימי הכתיבה; נדמה לי שיצור זר השתלט עלי ואני הייתי משותק, מסומם, בטריפ, כבוי, חלול, עד שפתאום התעוררתי וגיליתי ספר גמור. אני רץ איתו אל העורכת שלי, נועה מנהיים, ושואל אותה בחשש אם הוא ראוי.

חודשי הכתיבה הראשונים, מהרגע שבו הקול קיים, דורשים התנתקות אכזרית מהעולם. בכל פעם שאצא מהבית אאבד את האמון בסיפור, את הביטחון, את תחושת העולם החלופי. ארגיש מושלך אל רחוב תל אביבי. להשתחל בחזרה אל הדמיון ייקח לי לעתים חמש שעות ולעתים חמישה ימים, כמו חריטה מעיקה בעומק משטחי פלדה איומה שאני מבקש להחדיר את עצמי דרך חריץ קטן בה, אל היקום המקביל שממתין לי שם למטה. כשאני מתכנן מהלכי עלילה, אני עושה את זה בדרך כלל באמצעות ציורים, כמו קומיקס גס. דמויות, פרצופים, בתים מקושקשים בעיפרון, וסיטואציות. אני מצייר לעצמי כי אני רוצה לראות אותם מוחשית. אבל רוב מהלכי העלילה קורים בלי תכנון.

בדרך כלל הכתיבה היא עבודה שחורה, גלגלי מכונה תעשייתית, עשר שעות מול המסך. לא ממתינים למוזה. יש רק רגעים קטנים מסוימים שבהם מגיח פתאום מצב הרוח החריג, הנסער, העצוב והלא יציב שקוראים לו "מוזה", ומוציא ממני את השיאים של הסיפור ומשפטים שקשה לי להבין מאיפה יצאו. אם אני מוכרח להכניס את עצמי בכוח למצב רוח דומה לזה, גם זה אפשרי: אלך למשל בחצות אל חצר התיכון שבו למדתי, שלא הייתי בו שנים, אשב על ספסל ויהיה לי עצוב מתוך געגוע למה שהיה טוב, ומכאב על כל מה שהיה מכביד. אם אסע למקום שלא הייתי בו, גם זה יעזור. למשל הריח של חברון בפעם הראשונה — עם האבן הרטובה, התבלינים, הטירוף — הבעיר אותי לימים. אבל לא כל הכתיבה חיה על פסגות לוחצות כאלה. כדי שההר ירגיש כמו הר, נדרשים מישורים וערבות לפניו ואחריו.

בשלב הזה, כשהכתיבה כבר בשיאה, יש שלושה חוקים שעוזרים לי בהישרדות. הראשון, לא מומלץ לקרוא כותבים אחרים בתקופה הזאת. אם הם גרועים, הם יחלחלו אלי לטקסט; אם הם טובים, הם יערערו לי את הביטחון וישתלטו לי על הסגנון ויכפו עלי ניסיונות חקיינות.

החוק השני: לא מומלץ לתת לאיש לקרוא כל עוד לא הושלמה טיוטה ראשונה מלאה של כתב היד. אם יאהבו, לא אאמין להם ואחפש עוויתות הסתייגות בקמטי הפנים שלהם; אם יסתייגו או ישנאו אאבד ביטחון, ומעל לכל לא אצליח להתמודד עם עשרות דעות סותרות של קוראים בעלי דעה. לכן הכי טוב להקשיב לחושי הבטן. והחוק השלישי הוא לא להביט לאחור.

אם אקרא את מה שכתבתי, אבהל. אירתע. בעיקר אתקע שבועות על אותו העמוד. עדיף שאטוס עם הטיוטה הראשונה, שאשלים אותה במלואה, ואיתה תושלם העלילה. בסופה אקח פסק זמן של התרחקות, ורק אז אחזור אל תחילת המסע ואבין עד כמה נדרשת כתיבה מחדש. אאסוף מאות עצות קטנות, וגם כמה עצות מהפכניות, מהעורכת שלי. זה יהיה קל יותר לשכתב בשלב הזה, כי הקול כבר יהיה שגור וטבעי בשבילי. וגם משום שאוכל להביט בו מהצד.

כשסיימתי את "אם יש גן עדן" והגשתי את כתב היד להוצאות הספרים הגדולות, שתיים מתוך שלוש סירבו. הן לא חשבו שהקורא הישראלי מעוניין להתעסק בפצעים טריים כל כך. אנחנו עם של מלחמות נשכחות; אפילו על הטראומה הגדולה שלנו, מלחמת יום כיפור, נכתבו בקושי שני רומנים וחצי. בינתיים ממשיכים האמריקאים לפרסם ספרים ולצלם סרטים על צלקת מאותה התקופה, וייטנאם. בשנת 1982, כשהתחילו לנו המלחמות שאינן קונצנזוס, התרבות הישראלית הפסיקה לכתוב את צה"ל והקיאה את החוויה הצבאית מתוכה. היוצרים הוותיקים שהיו מורגלים לצבא צודק ואהוב לא ידעו איך להתמודד עם השינוי או הספק; יוצרי השוליים קיוו לתעד את צה"ל אונס פלסטיניות במחסום, והקרינו את עצמם בסינמטק תל אביב בלבד. לבנון הפכה כולה למלחמה נשכח, עוד כשהיינו בתוכה ובעיצומה, בשנות ה־90. היה שבט שלם שנלחם שם, ואנחנו כאן שכחנו אותו. רק כעת נפרץ הסכר, מגיע דור היוצרים החדש, ילדי המלחמה והלוחמים בה, ומעבד לראשונה את וייטנאם שלנו.

הדחף לפרסם סיפור מסתכם מבחינתי בשתי מילים: לגעת ולשכנע. זה לא אומר שאני מנסה לשכנע במסר פוליטי, במסקנה; בדרך כלל אין לי את המסקנות. אבל חשוב לי לשכנע את הקורא להתעסק, כלומר לחשוב על נושא שהוא נוטה לא לתת עליו את הדעת, להתייסר ולחפש את המסקנה יחד איתי.

בפברואר 2008 עמדתי ליד ג'וני דפ במשתנות של אולם קודאק בלוס אנג'לס, בטקס האוסקר. הייתי אז סמנכ"ל ב"קשת", ניהלתי את מחלקות התוכניות ולוח השידורים. זה תפקיד ניהול בעיקר, תובעני. הסרט "בופור" הטיס אותנו מסביב לעולם, "אם יש גן עדן" תורגם והופץ ב־20 מדינות, וג'וני דפ נראה פתאום הרבה יותר קטן משנדמה. ניסיתי לחפש בתוכי את האומץ להתפטר מחיי המשרד. השתדלתי לשכנע את עצמי שהגיע הזמן להיות אספן חוויות — להסתובב, לכתוב, לנסות. אבל האומץ להתפטר לא הגיע. נדמה לי שהייתי עסוק בפחד מכותרות העיתונים שיכריזו למחרת על אכזבה מאיתנו. הרגשתי, בטעות, משקל כבד מדי שרובץ לי על הכתפיים.

כעבור שבוע המשכתי לבד לבריטניה. ישבתי בקרון רכבת ריק בדרך להרצאה מול 20 סטודנטים באוניברסיטת לידס — שעתיים וחצי ברכבת, בגשם, לכל כיוון — ופתאום היה ברור לי שאני מסוגל. מרוב רוגע התפטרתי, והיום אני כותב. יש לי ספר חדש, ואני עובד על סדרות דרמה לטלוויזיה. טיילתי בשנה האחרונה פי כמה יותר מכל הטיולים בחיי. טסתי בפעם הראשונה לדרום אמריקה, חציתי את דרך המוות בבוליביה. אני מקים עם חברים תיאטרון בדימונה, מנסה ליצור חממה לכותבים ולסופרים צעירים. בכל מקום שרק מאפשרים לי, אני פוגש קוראים. כל דבר שחולף סביבי נשאב אל תוך הסיפורים — אני נתקל באדם, במילה, בשם, ברגע, והם תמיד מתאימים לאחת הדמויות. אני שומר אינספור טיוטות בסלולרי, ולפעמים מסתובב עם פנקס, רושם או מצייר.

מכתיבת ספר אפשר להשתגע. בעיקר מהבדידות. שנים לא היתה לי דקה אחת לבד עם עצמי מלבד בפקקי התנועה של הבוקר — שגם הם היו מטביעים אותי בדרך כלל בשיחות טלפון בענייני הפקות ולוח שידורים — ופתאום חולפים עלי ימים שלמים בלי נפש חיה. בחוץ, מסביב, קולות של גיזום ומכסחות דשא. מדי פעם חולפות חיות בחצר. בבית דממה, אבל בראש דופקת סערה חזקה. ורק הדמויות, כמו חברים לא דמיוניים, מסתובבות סביבי, נרדמות איתי, קמות איתי. ואני מתעלל בהן, מדביק להן זיכרונות של עצמי ושל אנשים שאהבתי, של אנשים שרציתי לאהוב אבל לא נתנו לי, או נעלמו. ופתאום, כשהספר יורד לדפוס, הדמויות מתות כולן ברגע. זה כמו שכול המוני. המוח חלול.

כש"אם יש גן עדן" יצא לאור, שמתי לב שאני לא מצליח להיות מאושר. כאילו קצר נוירולוגי מונע שחרור חומר כימי, כאילו הפיוז שאחראי על התחושה הטובה נשרף — האושר אצלי בגוף היה משותק. באו רגעים טובים, ועל כל אחד מהם ניסיתי לשמוח ולא הצלחתי. החרדות והתקווה היו חזקות יותר מעיכול המציאות. כשהספר נכנס לרבי המכר. כשדויד גרוסמן התקשר להחמיא. כשהתפרסמו ביקורות מרגשות. כשתרגום ראשון נרכש להפצה בחו"ל. חוויות גדולות מדי משבשות לפעמים את הגוף, שלא יודע כיצד להגיב. שלא כמו סדרת טלוויזיה, או סרט קולנוע שבו צוות ההפקה המלוכד ניצב ביחד מול הזרקורים, סופר עומד פגיע לבד. וגם אם נרשמת לו הצלחה, התהליך החושפני מזכיר לו כמה חוסר פרגון יש מסביב, כמה קנאה ושנאה והתחשבנויות. היה לי ברור שכל אדם שפיטרתי בחיי כמנהל לא יסלח לי לעולם, וינצל את כוחו כדי לנסות להזיק.

באופן חצוף וחסר פרופורציות, אני מוכרח להודות שזאת אפילו תקופה עצובה. היא גורמת לך לשאול שוב ושוב, האם זה בכלל שווה? מדוע האושר שלי תלוי באישורים מהסביבה? למה שלא אחיה עם עצמי ועם מי שאני אוהב בשקט קטן, אגלוש גלים באינדונזיה, ארוץ ערום על חוף בפיג'י — חיים של אספן חוויות, ולא בכתיבה, אלא צייד חוויות במציאות? למה לי הצורך הזה להכריח את כל העולם לשמוע את הסיפורים שנדמה לי שחשוב לשמוע? אבל אדם, כשיש לו סיפורים בבטן — סיפורים שלו, שאף אחד אחר לא מכיר ולכן איש לא ירצה ויוכל לספר — אין לו ברירה. האדם חייב לספר.

פחדים ומבוכה ממלאים עכשיו את החלל שהותירו הדמויות המתות בתודעה. וכבר אין לי שליטה. הסיפור נמצא ברחוב, אנשים מפרשים אותו בעצמם. מי יודע איך.